.png){kind=small}
כתבה מאת אהרן (אריק) ומוש למגזין "עניין של גישה" של עמותת ש.ק.ל
אוגוסט 2020
משפחת ומוש לקראת טיסה מפוקט לצ’נגמאי, תאילנד
גדלתי ליד העיר העתיקה של ירושלים ולאחר איחוד העיר הצטרפתי גם אני אל נחילי האדם שזרמו בחזרה לעיר העתיקה, ומאז חרשתי אותה ברגל לאורכה ולרוחבה. אחר–כך פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואני נלחמתי בחזית התעלה, שם גם נפצעתי. פינוי ארוך ומורכב הביא אותי בסופו של דבר לבית–החולים סורוקה, שם נותחתי במשך שעות ארוכות. בית–החולים בישר להוריי כי אם אשאר בחיים, אהיה רתוק למיטה לשארית חיי! בהמשך עברתי שיקום ארוך בבית–החולים הדסה בירושלים, ואחרי עשרה חודשים חזרתי הביתה - רתוק לכיסא גלגלים. ההתניידות באותן שנים בירושלים עם כיסא גלגלים, הייתה כמעט בלתי אפשרית שכן לא היו הנמכות מדרכות בכלל. וכך, אם לא הייתה חניה צמודה ליד היעד המבוקש, לא ניתן היה להגיע לשם לבד ללא עזרה. זה היה מכשול עצום בדרך לעצמאות. למותר לציין שגם לחזור ולבקר בעיר העתיקה דרש צוות של מלווים מסורים לעניין.
הוריי הנחילו לי דם צועני ולכן לא התכוונתי לוותר על תאוות הנסיעות והטיולים. בעוד שבארץ התחלתי לפעול בתחום ההנגשה והנמכת מדרכות בירושלים מיד לאחר שחרורי מבית החולים, הרי בנסיעות לחו"ל למדתי שאני חייב להתפשר - אי אפשר לבוא בדרישות של נגישות במקומות זרים, וחייבים להתארגן בהתאם עם עזרה. לחילופין, כשעצמאותי הייתה חשובה לי יותר, הבנתי שלא אוכל להגיע ולחוות כל דבר. יחד עם זאת למדתי שבנסיעות לא רק ליעד יש תכלית. גם הדרך היא חוויה מעשירה בפני עצמה.
כך למשל, בטיול לצרפת גררתי את המשפחה כל הדרך מנורמנדי לביקור במון סן מישל, עיירה על צוק מזדקר בלב ים ובראשו כנסייה ידועה. בעבר ניתן היה להגיע לצוק רק בעת השפל. בהמשך נבנתה סוללה שמאפשרת הגעה לצוק גם בזמן הגאות. ובכן הגענו, ועברנו על הסוללה בחָרָבָה אל הצוק שנחשף. נכנסנו לעיירה והתחלנו להתקדם ברחוב שהלך והפך תלול יותר ויותר. נאלצתי לוותר על הרצון להגיע למעלה אל הכנסייה שבראש הצוק, אבל החוויה של הגעה למקום ייחודי זה, מפגש עם אנשים שהתעקשו להחנות מכוניותיהם על החול ואז רצו חזרה כאחוזי דיבוק לפני שהגאות תשיגם ותציף את מכוניותיהם, יצרה ערך מוסף וקצת משעשע לביקור במקום, גם אם לא הצלחנו להעפיל לראש הצוק. בעוד שמון סן מישל היה חוויה לא שלמה, הרי הביקור בצוק גיברלטר )הנשלט עדיין בידי הבריטים( היה חוויה מכוננת, כיוון שאפשר להיכנס עם כיסא הגלגלים למנהרות שהבריטים חפרו במרומי ההר עבור סוללות התותחים שלהם בכדי להגן על המוצב החשוב הזה שאפשר להם שליטה על מיצר גיברלטר, שהיה המעבר היחיד בין הים התיכון והאוקינוס האטלנטי.
צוק גיברלטר
כביש גישה מוביל אל מרומי הצוק שבצידו הכניסה למנהרות. נכנסים ונעים עד שמגיעים לחלונות או ליתר דיוק, פתחי ירי לתותחים וזוכים לתצפית מדהימה על כל הסביבה. כל זה אפשרי כיוון שהתותחים שונעו על גלגלים ומכאן, שהמנהרות נחצבו ללא מדרגות ובשיפועים נוחים במיוחד. מחוץ למנהרות זוכים למפגש עם תושבים אחרים של הצוק, קופי גיברלטר. הם לא הכי נחמדים שבעולם. האגדה גורסת, שגיברלטר לא תיפול כל עוד הקופים חיים שם. תרומתי הצנועה למימוש האגדה הייתה בבננה שהוקרבה לטובת קוף שזינק לי על הכתף וחטף את הבננה מידי.
בנייה ייעודית כזו (לניוד תותחים) מתגלה לפעמים גם במצודות וארמונות שנבנו תוך חשש להתקפות יריבים, ולכן נבנו סוללות ורמפות שאפשרו לנייד את התותחים בקלות. בדיעבד גיליתי שאני יכול לעלות באמצעותן על החומות עם כיסא הגלגלים. למצודות כאלו נחשפתי למשל באנגליה ובוויילס. יש גם בארץ, למשל בעכו שהיא אתר מורשת עולמית. העיר עברה גם הנגשה רצינית לכיסאות גלגלים והיא מזמנת חוויה נפלאה למבקרים בה.
ביקור בחורבות העיר פומפיי התחיל בהתנצחות עם שומר האתר בכניסה לעיר: הגענו לכניסה שהייתה תלולה ומשובשת והשומר נפנף לנו תנועה שפירשתי כ:”עוף מכאן, אין כאן גישה לכיסאות גלגלים”. אמרתי שאם כך, רק נציץ פנימה להתרשמות מהמקום. עכשיו הוא כבר ביקש כרטיס כניסה. אמרתי לו, ”למה? הרי אמרת שאין כאן גישה לכיסא גלגלים.” נכנסנו ולמרבה ההפתעה יכולנו לכסות חלק לא קטן מהעיר, עד שהגענו לאחד הרחובות שהוביל לכמה מהבתים המעניינים לצפייה בשל ציורי הקיר ושרידים נוספים, אלא שכאן כבר חיכה לנו מכשול רציני. הרחובות בפומפיי נבנו לעגלות והמדרכות בצידן היו בגובה 40-50 ס”מ. באמצע הרחוב היה גוש אבן גדול שלא איפשר לי מעבר לתוך הרחוב. היה ברור לנו שעל זה לא נתגבר זוגתי ואני לבד וכבר חשבנו להסתובב ולחזור על עקבותינו כאשר קבוצת תיירים עליזה קלטה את מצבנו והתייצבה לסייע תוך שהם מניפים אותי עם הכיסא אל מעבר למחסום. הם גם נשארו בסביבה כדי לוודא שבדרכנו חזרה לא ניתקע במקום. ובזמן שעוד הסתובבנו באתר פגשנו עוד תייר בכיסא גלגלים, שהזדהה כמטייל מגרמניה שגם הוא לא ויתר על העלייה לפומפיי.
פומפיי, איטליה
להבדיל, למלך שבנה את מגדל התצפית העגול שבקופנהאגן, דנמרק, הייתה על–פי הסיפור, שאיפה להגיע לראש המבנה בעגלתו ולכן, הורה שהמגדל ייבנה כספירלה עם רמפה שעולה ומקיפה את המגדל מבפנים עד לראשו. זה הופך את הביקור שם לאפשרי גם עבור המטייל עם כיסא הגלגלים.
בסביליה, ספרד, הגענו לביקור בקתדרלה הידועה שלה ותוך שאני מנסה להציץ אל הכניסה למגדל הרבוע שלה, ה”חירלדה”, שנבנה עוד בתקופה המוסלמית, קבוצת תיירים שבדיוק ירדה מהמגדל, בישרה לנו בשמחה כי ”אין כאן מדרגות. אתה יכול לעלות למעלה”. להפתעתי הרבה, אכן לא היו מדרגות, אלא שיפוע לא מתון במיוחד. אשתי התלהבה ואמרה ”בוא נעלה, אז מה אם זה קצת תלול. נעשה קטע–שניים וננוח”. ואכן, כשהיא דוחפת אותי ואני את עצמי, עלינו שתי צלעות בכל פעם ועצרנו למנוחה. כשכבר הרגשתי סחוט וחשבתי שלא נוכל להמשיך לעלות יותר, נתקלנו בקבוצת תיירים צעירים מגרמניה שירדו מלמעלה. ”צריכים עזרה?” הם שאלו ושנינו ענינו בקול אחד ”כן!” החבר'ה החליפו את אשתי ותוך דקות מעטות הביאו אותי עד למפלס העליון. הרבינו בתודות והם גלשו למטה ונעלמו. התקדמנו מעבר לפינה ו...שוד ושבר. גרם מדרגות קצר חסם את דרכנו לצאת אל מרפסת התצפית של המגדל. אך לא עברו דקותיים ועוד תיירים הופיעו ונרתמו מיד לסייע לנו לעלות את גרם המדרגות והחוצה אל מרפסת התצפית. והנוף... מבט מעין הציפור על העיר העתיקה. חוויה שלא זכיתי לה שנים רבות. ואם תשאלו, הכיצד מגדל זה נבנה ללא מדרגות? הסיפור הוא שהמגדל נבנה כך כיוון שהמואזין שהיה צריך לעלות להשמיע את הקריאה לתפילה למאמינים, היה כבר זקן והועלה למגדל כשהוא רכוב על גב סוס.
מגדל חירלדה, סיביליה ספרד.
בראג’סטאן שבהודו, ארמונות ומבצרים רבים נבנו כך שה ראג’ה או שאה, יוכל לעלות אל הארמון כשהוא רכוב על גב פיל. הרמפות האלו הן בדרך כלל קצת תלולות מדי עבור עלייה עצמאית עם כיסא גלגלים. אך עם קצת ”אינדיאן פאואר”, כפי שהמדריך המקומי שלנו הגדיר זאת, דהיינו, עזרה של אדם או שניים שדחפו אותי מאחור, זכיתי וביקרתי בכמה וכמה ארמונות ומצודות מרתקים כאלה.
אהרן ומוש בשביל גישה לכיסאות גלגלים במבצר האדום בדלהי, הודו
יש עוד אין ספור אתרים שאפשר לספר עליהם, כגון העיר סיאם–ריפ בקמבודיה ובמרכזה מקדש אנגקור-ואט שמעקף קטן מביא אותנו לכניסה ללא מדרגות ולפנים המתחם. העיר העתיקה של אדינבורו בסקוטלנד, והארמון ששולט ממעל על העיר ואשר ניתן להגיע אליו עם הסעה נגישה ואחר–כך להתגלגל למטה לבד. ערים עתיקות בצרפת באזור הדורדוין ובכל דרום צרפת. שרידי העיר מיקנה של התרבות האבודה בשם זה בפלפונס ביוון, כך גם ה’פלאקה’ באתונה שביוון. זו שכונה עתיקה שהיתה שכונת עוני צפופה ומרוטה, מלאה מוסכים ובתי מלאכה. בזמנו ניסיתי להגיע לשם עם כיסא גלגלים וברחתי כל עוד נפשי בי. לקראת האולימפיאדה באתונה האזור עבר שיקום ומתיחת פנים רצינית והפך לאזור יפהפה, עם מדרחוב, מגוון מסעדות ובתי קפה. שם גם סידרו את הדרך לכיסאות גלגלים אל המעלית שנבנתה במיוחד להוביל את אורחי הפאראלימפיקס מוגבלי הניידות אל מרומי הפרתנון כשיש רצון, מצליחים להנגיש גם שכונות ישנות ולהפכן לאיזור תוסס ונגיש לכולם. לאחר שחרורי מבית החולים ובחזרה הביתה לירושלים, שאפתי לחזור לעיר העתיקה. עם השנים, תוך שאני מגלגל את עצמי מהשערים השונים של העיר, למדתי כיצד אני יכול להגיע לכל אזור ואזור בעיר. עם הזמן נהייתי מעורב בכמה פרויקטים להנגשה בעיר העתיקה ונהניתי לחרוש אותה ואף להוביל בה חברים הרתוקים גם הם לכיסאות גלגלים. כיום עם אפליקציית ”נגישות ירושלים”, העיר אף מזמינה יותר. אז אם גם בכם בוערת אש הטיולים, זכרו שרמפות ומסלולים מתאימים לכיסא גלגלים מתגלים במקומות הכי לא צפויים. כך גם, אנשים טובים באמצע הדרך ויש רבים כאלה והם שמחים לסייע בעת צורך. אז אמנם אנו צפויים לאכזבות מפעם לפעם, אך הרבה יותר פעמים נגלה מקומות מופלאים ואנשים מיוחדים שהופכים את היציאה מהבית אל הלא מוכר, לחוויה שנשארת איתנו לכל החיים. צריך רק לרצות ולהעז!
קישור לכתבה המקורית:
Comments